קבוצת הכפרים

לחברים ולתומכים שלום,

לקראת סיום לימודי הסמסטר הראשון והרישום ללימודי הסמסטר השני, נפגשנו עם הסטודנטים מדרום הר-חברון, שלהם אנו מסייעים בלימודיהם האקדמיים. אנו תומכים כעת בלימודיהם של ארבעה עשר סטודנטים מחמישה ישובים באזור- סוסיא, מופקרא, טובא, תואני ואום אלח’יר. השיחות שנהלנו עם הסטודנטים  אפשרו לנו לעמוד על מהלך התקדמותם, על הנושאים אותם הם לומדים ועל שביעות רצונם הכללית מן הלימודים.  הסיוע המתקבל מן התורמים, ובראשם אירגון US Omen  האמריקאי,  מאפשר לסטודנטים אלה, שנאלצו עד כה לקחת מספר קטן של קורסים אקדמאים בכל סמסטר, ולעיתים אף לקטוע את לימודיהם, להרשם כעת לקורסים בהיקף שיאפשר להם לסיים את התואר בפרק זמן סביר של ארבע-חמש שנים. מרבית הסטודנטים בהם אנו תומכים נמצאים בשלבי ההתחלה או האמצע של לימודיהם. שלושה מביניהם נמצאים בשלבי לימוד מתקדמים יותר, ואנו מקווים שיצלחו לסיים את לימודיהם במהלך השנה הנוכחית והבאה. שלושה עשר מתןך ארבעה עשר הסטודנטים לומדים באוניברסיטה הפתוחה של ירושלים (אלקודס אלמפתוחה), שלוחת יטא- האוניברסיטה הקרובה ביותר לישוביהם והזולה ביותר מבחינת עלות הלימודים. סטודנט נוסף לומד במכללת אלערוב.

תחומי הלימוד של הסטודנטים הם מגוונים ורחבים: גיאוגרפיה, אנגלית, כלכלה, חשבונאות, מתמטיקה, ערבית, דת, מחשבים, עבודה סוציאלית, מדעי הטבע ומדעי חברה. בשיחות שנהלנו עמם, הביעו הסטודנטים שביעות רצון מלמודיהם. הם הודו לתורמים מחו”ל ולנו, והביעו תקווה שנוכל להמשיך ולתמוך בהם עד לסיום לימודיהם. אנו מאחלים לסטודנטים הצלחה בבחינות הסמסטר והמשך לימודים פורה.

אהוד קריניס 

קבוצת הכפרים

http://villagesgroup.wordpress.com/

http://villagesgroup.blogli.co.il/

שלום,

כ-25,000 אנשים בעזה ישנים בבתי ספר של אונר”א, בהם כ-9,000 ילדים, והם זקוקים לשמיכות.

אם יש לכם שמיכות שאינכם צריכים (או גם בגדים וצעצועים, אבל בעיקר שמיכות) - אנא העבירו אלי עד יום רביעי (14/1/09), כדי שנוכל לשלוח אותם לעזה במשאית שמתואמת להיכנס ביום חמישי.

צרו איתי בבקשה קשר על מנת לתאם: 054-4556052, או באימייל ofranh@zahav.net.il

אנא הפיצו.

תודה מראש,

חגית עופרן

“קול אחר” היא קבוצה-אחות לקבוצת הכפרים. היא הוקמה לאחרונה על-ידי תושבי עוטף עזה, על מנת להקים גשר של ידידות וסולידריות אנושית בין אנשים מן היישוב משני צידי גבול הרצועה. תוך זמן קצר הצליחו חברי “קול אחר” למצוא שותפים מן הצד השני.

האלימות הנוראה של השבועיים האחרונים מעיקה במיוחד על חברי “קול אחר” וידידיהם בתוך עזה. נעמיקה ציון משדרות, ממקימי הקבוצה, החליטה לא לשתוק עוד. בשל הנסיבות המיוחדות, אנו מפנים עבורה את הבמה ומביאים את דבריה במלואם כאן. אנא מכם, עשו להפסקה מיידית של שפיכות הדמים. תודה.

——————

יומן מלחמה משדרות

נעמיקה ציון, שדרות, חברה בקבוצת ‘קול אחר’, 8.1.09

“אני מדבר עם אנשי שדרות ולכולם חזר הסומק ללחיים”, התרברב פואד אצל רזי ברקאי ביום השני למלחמה. “ככל שהמהלומה כבדה יותר - כך מתרחב הלב”. אז זהו, שלא כולם פואד, לא כולם. וגם אם אני קול בודד בשדרות רבתי, ואני לא – מן הראוי שישמע.

לא בשמי ולא למעני יצאתם למלחמה הזאת. מרחץ הדמים המתנהל מזה שבועיים בעזה הוא לא בשמי ולא למען ביטחוני. בתים הרוסים, בתי ספר מופצצים, אלפי פליטים חדשים -  הם לא בשמי ולא למען ביטחוני. בעזה אין זמן לטקסי קבורה, ואת המתים מכניסים זוגות זוגות לתאי הקירור מרוב דוחק. הנה מוטלות גופותיהם שוטרים שוטרים, ילדים ילדים, והכתבים החרוצים מלהטטים בין טקטיקות של הסברה מול “התמונות שמדברות בעד עצמן”. מה יש להסביר, תגידו לי? מה יש להסביר?.

לא ביטחון ולא שקט קניתי לעצמי במלחמה הזאת. אחרי רגיעה חיונית כל כך שאיפשרה לכולנו להחלים רגשית ונפשית ולחוות שפיות מחדש, החזירו אותי מנהיגנו אל אותו מקום שרוט ועמוס חרדות. אל אותה חוויה משפילה של ריצה מבוהלת אל המרחב המוגן.

 אל תטעו בי. החמאס הוא ארגון טרור רע ונורא. לא רק לנו. בראש וראשונה לאזרחיו. אבל מעבר למנהיגות הארורה הזאת חיים בני אדם. בעמל רב בונים אזרחים פשוטים משני צידי המתרס גשרים קטנים של מחוות אנושיות. כך עשתה קבוצת ‘קול אחר’ משדרות ועוטף עזה שאני נמנית על חבריה, כשביקשה לסלול ערוץ אנושי אל ליבותיהם של שכניה. בשעה שאנחנו זכינו לרגיעה בת חמישה חודשים, הם כרעו תחת נטל המצור. בחור צעיר אמר לנו שאין בכוונתו להתחתן ולהביא ילדים לעולם, כי בעזה אין עתיד לילדים. באבחת מטוס אחד שוקעות המחוות האלו אל מצולות היאוש והדם. 

 אני פוחדת מהקסאמים. מאז פרצה המלחמה כמעט ולא הרהבתי עוז לחצות את גבולות הרחוב. אבל מפחיד אותי הרבה יותר השיח הציבורי והתקשורתי המונוליטי והמתלהם שהוא בלתי ניתן להבקעה. מפחיד אותי כשחברי לקבוצת ‘קול אחר’ מותקף ע”י תושבים בשדרות בשעה שהוא מתראיין ומביע עמדה ביקורתית על המלחמה, ואח”כ מקבל טלפונים אנונימיים וחושש לחזור לרכבו פן יבולע לו. מפחיד אותי כמה מעט במה יש לקול האחר, וכמה קשה להביע אותו מכאן. אני מוכנה לשלם את מחיר הבידוד, אבל לא את מחיר הפחד.

 מפחיד אותי לראות את עירי עוטפת אור ולובשת חג ומתקשטת בדגלי ישראל, ולהקות מעודדים מחלקות פרחים ברחוב, ואנשים צופרים משמחה על כל פצצה של טון שנופלת על שכנינו. מפחיד אותי האזרח שמתוודה בפנים קורנות שלעולם לא ביקר בקונצרט, אבל הפצצות צה”ל על תושבי עזה הן המוסיקה הכי ערבה ששמע בחייו. מפחיד אותי המראיין הזחוח שלא סודק ולו במילימטר את דבריו.

 מפחיד אותי שתחת מיסוך המילים האורוולי וגופות ילדים שטושטשו במיוחד עבורנו כשירות לציבור, אנחנו מאבדים את היכולת האנושית לראות את הצד השני, להרגיש, להזדעזע, לחוש אמפטיה. תחת מילת הקוד ‘חמאס’, מייצרת עבורנו התקשורת דמון אדיר ואפל שאין לו פנים ואין לו גוף ואין לו קול, מיליון וחצי אנשים ללא שם.

 זרם אפל ועמוק של אלימות מחלחל אל תוך הנימים הקהות של החברה הישראלית כמו מחלה קשה, והוא מתעצם ממלחמה למלחמה. אין לו ריח ולא צורה, אבל חשים בו היטב מכאן. זהו סוג של אופוריה וחדוות מלחמה וחמדת הנקם ושכרון הכוח ואהבת מארס, וקבורת הציווי היהודי האציל: “בנפול אויבך - אל תשמח”. זהו מוסר שהזדהם כל כך ודומה ששום כביסה כבר לא תוכל להסיר את הכתם. זוהי דמוקרטיה שברירית שבה אתה צריך לשקול כל מילה, פן יבולע לך.

בפעם הראשונה שהרגשתי שהמדינה באמת מגינה עלי היה כאשר הושג הסכם הפסקת אש. אין לי אחריות על החמאס, ולכן אני שואלת את מנהיגנו: האם הפכתם אבן על אבן כדי להשיג המשך לרגיעה? כדי להאריך את הפסקת האש? כדי להגיע להסכם הבנות ארוך טווח? כדי לפתור את שאלת המעברים והמצור בטרם פורענות? האם נסעתם עד קצה העולם כדי לחפש מתווכים מתאימים? ולמה נפנפתם בלי למצמץ את היוזמה הצרפתית להפסקת אש אחרי שכבר פרצה המלחמה? ולמה אתם ממשיכים לדחות עד רגע זה כל הצעה אפשרית למו”מ? עוד לא הגענו אל מכסת הקאסמים שאנחנו מסוגלים לספוג? עוד לא הגענו אל מכסת הילדים הפלשתינאים ההרוגים שהעולם מסוגל לעכל?

ומי ערב לנו בכלל שניתן למוטט את החמאס? לא ניסינו את התרגיל הזה במקום אחר? ומי יתפוס את מקומו? ארגונים גלובליים פונדמנטליסטים? אלקעידה? ואיך ינבטו מתוך גלי החורבות והרעב והקור והמתים קולות מתונים של שלום? לאן אתם מובילים אותנו? איזה עתיד אתם מבטיחים לנו כאן בשדרות?

וכמה זמן עוד תמשיכו לתלות על כתפנו השחוחות את ילקוט הכזבים העמוס לעייפה בכל הקלישאות: אין עם מי לדבר, מלחמת אין ברירה, תנו לצה”ל לסיים את “העבודה”, זבנג וגמרנו, למוטט את החמאס ומי לא רוצה שלום. שקר הכוח והבל העוד יותר כוח, כמדריך היחיד לפתרון בעיות האזור.

ואיך קורה שכל ראיון חטוף עם נציגי קול אחר’ מתחיל ונגמר תמיד בשאלת המחץ הזלזלנית של העיתונאי התורן: “אתם לא חושבים שאתם נאיבים?”. איך קרה שאופציית ההידברות והדיאלוג וניהול מו”מ וחתירה להסכמים והבנות, גם עם הגרוע שבאויבנו, הפכה מילה נרדפת  לנאיביות, ואופציית הכוח והמלחמה היא תמיד בחירה תבונית ורציונאלית ואולטימטיבית?. שמונה שנים של מעגל דמים חסר תוחלת לא לימדונו דבר על הנאיביות של כוח הזרוע? צה”ל כיסח וחיסל וירה וגילח ופגע והחטיא והרעיש – ומה קיבלנו בתמורה? שאלה רטורית.  

קשה מנשוא לחיות בשדרות בימים אלו. בלילה צה”ל כותש תשתיות ובני אדם, ומרעיד את קירות הבתים. בבוקר אנו חוטפים קאסמים, כל פעם משוכללים יותר. אדם שיוצא לעבודתו עם שחר לא יודע אם ימצא את ביתו שלם בערב. בצהרים אנחנו קוברים את טובי בנינו ששילמו בחייהם על עוד מלחמה “צודקת”. לפנות ערב אנחנו מצליחים בקשיים מרובים ליצור קשר עם חברינו הנואשים בעזה. אין חשמל, אין מים, אין גז, אין אוכל, אין לאן להימלט. ורק מילותיה של נ. בת ה-14 שבית ספרה הופצץ וחברתה לכיתה נהרגה, והיא כותבת לנו באנגלית רהוטה מייל שהצליחה אמה לשגר אך בקושי:

“עיזרו לנו, הרי אנחנו בני אדם”

לא יוצאות לי מהראש. לא סומק פושט בלחיי, פואד, לא סומק. טון של עופרת יצוקה רובץ על ליבי, והלב צר מלהכיל.

כפי שניתן להתרשם מן התמונות המצורפות, שצולמו על-ידינו לפני כשבוע, הדרך החוצה את אזור מערות בדרום הר-חברון נפתחה כעת על-ידי

הצבא הישראלי, לאחר שהיתה חסומה לחלוטין במקומות רבים לאורך הציר במשך כחודש.

הארגון המתעסק באספקת המים לאזור- UCODEP

מתארגן כעת במהירות, להביא מים לכפרים ג’ינבה, מרכז וחלאוה, הסובלים ממצוקת מים חמורה כתוצאה מן החסימות ועצירת הגשמים.

,

        החזאי אמר שירד גשם בדרום ביום חמישי. לא ירד. היתה רוח סתו מלטפת ומורדות דרום הר חברון בואכה בקעת ערד ומדבר יהודה התערסלו להם בתוך ערפל ישנוני של בוקר. גם אנחנו היינו שם. אהוד ואנכי וידידנו מוחמד בן האיזור שהוביל אותנו לג’ינבה. הלכנו לראות את החסימות החדשות על הדרך היחידה שנותרה פתוחה לג’ינבה ולהאזין ליושביה. לולא הלכנו לראות את החסימות החדשות, היה רק יפי הנוף עוצר את נשימתנו, אלא שהתווספה גם עצירת נשימה מחמת הכאב הצורב ועצירת נשימה נוספת מחמת הסתירה בין השניים.

        פסענו בדרך היורדת לג’ינבה דרך ביר אל עיד . זו דרך עפר שנבנתה ב-1989 בכספי תושבי ג’ינבה (120,000 ש’ח), כדרך מערבית קצרה יותר מן הדרך המזרחית החוצה את איזור יושבי המערות בואך יאטה-עיר המחוז. זו גם זו דרכי עפר קשות הן ורק טרטורים יכולים לעבור דרכן.

 “בדרך הקצרה” ייסע הטרקטור שעתיים ובארוכה ישרך דרכו חמש שעות בערך אל יאטה הנכספת-לקנות אוכל למשפחה ולכבשים, לסדר עניינים, או להביא רופא רחמנא לצלן.

אלא שהדרך הקצרה נחסמה זה מכבר למעבר האנשים שבנו אותה, כששני מאחזים יהודיים נאחזו באדמות לא להם. מאחז יעקוב ומאחז חוות יאיר.רחוקים מספיק מן הדרך אך לא רחוקים מספיק מן העיוורון, השררה והשליטה.

לפני עשרה ימים נחסמה גם הדרך הארוכה.

כשהגענו לג’ינבה סיפר לנו מוסא ג’יברין:

“לפני חודש וחצי סגרו. בא השופל הצבאי וסגר את הדרך בכמה מקומות עם ערמות עפר, אבל כעבור כמה ימים באו שוב ופתחו את החסימות ברוחב של 3 מטרים ויכולנו לעבור עם טרקטורים. ואז, לפני עשרה ימים”, ממשיך מוסא בעברית שוטפת  “סגרו שוב ויותר. יותר מעשר חסימות” אומר מוסא  כשהוא מעלה את החסימות בעיני רוחו כדי למסור לנו את המספר המדויק. “ערמות עפר בגובה של יותר ממטר וחצי. אף טרקטור לא יכול לעבור. אנחנו מנותקים לגמרי מיאטה.

הבעייה עם המים הכי קשה” אומר מוסא.

“מים יספיקו לנו לעוד חדשיים. המים מעשר הבארות הפתוחות שלנו. יש לנו עוד עשר בארות אבל הצבא סתם אותן במשך השנים. ב-87 סתמו בור מים מרכזי. פנינו לאחרונה לממשל האזרחי בחברון שיאפשרו לנו לנקות אותו, לא חלילה לבנות חדש, אמרו שצריך להביא את משרד העתיקות כדי שיאשר. הביאו? לא הביאו. גם לא יביאו.

לחלאווה ומרכז, (כפרים הנמצאים מעט מזרחית לג’ינבה, על ציר החסימה), יש רק ארבעה בארות ונגמרו להם המים ואי אפשר לקבל מים במיכליות מהאחוד האירופי, כפי שהיה לפני החסימה. הם באים לבקש מאתנו. להם אין עכשו ולנו יש עוד קצת, אז אנחנו נותנים. להם יהיה לעוד כמה ימים ולנו יספיק לעוד חודש ולא לעוד חדשיים.אנחנו קצת משתווים.”

כל-כך פשוט, אני אומרת בליבי ונזכרת באיזה משפט מקטע שכתב לאו צה 600 שנה לפני הספירה:

“…הם חיו יחד בחירות נותנים ולוקחים מבלי לדעת ש”הם נדיבים”… מסיבה זו מעשיהם לא קיבלו תארים. הם לא עשו היסטוריה.”

אנחנו ישובים במערה של מוסא כל העת הזו. ובזמן שמוסא דיבר הגישה אשתו פיתות,גבינת לבן ושמן בצלוחית. בלי התנצלות וללא תלונות חלקה עמנו מה שהיה להם.

אותה שעה ראינו מפתח המערה את ההאמר הצבאי דוהר לכוונם של 4 צעירים מיאטה שניסו את מזלם בכניסה לישראל לבקש עבודה. הם כבר לא יעברו היום.

מוסא ממשיך לתאר את תהליך החסימה האחרון ואומר: “לפני שבוע הלכתי אל  החייל שעבד על השופל: ושאלתי אותו: למה אתם חוסמים? אמר: שלא יעברו עובדים פלשתיניים בלי רשיון לעבוד בישראל וגם מחבלים שלא יעברו. אז למה לא תסגור בשטח שלך. למה אתם סוגרים אותנו ולא נותנים לנו לחיות? שאלתי. אמר: תשאל את הגדולים. אני לא המפקד.”

“אני לא צריך לשאול את הגדולים” אומר לנו מוסא ופניו נהיות ברורות מאד. “אני יודע. הם רוצים את האדמה בלי האנשים.”

.”את מבינה” ממשיך מוסא את שיחתנו, “לפני הישראלים היו כאן הירדנים. הם עשו הרבה דברים לא טובים לאנשים. ולפניהם היו כאן הבריטים וקודם התורכים. ועכשו הישראלים. ואח’כ תהיה כאן הממשלה הפלשתינית. אבל גם הם יפלו. ממשלות נופלות. ממשלות שהכוונות שלהן לא נקיות, לא מחזיקות. אבל אני לא שייך לממשלות, אני שייך לאדמה. הם לא יפנו אותי מכאן כי אני שייך לאדמה.” מוסא אמר את הדברים האלו בקלילות וברגילות כאילו אלו דברים ברורים וידועים ומובנים  מעליהם. לא היה שמץ צליל של נשגבות בקולו הבטוח. רק איזו אמת פנימית פשוטה שהרגיש שהוא יכול לחלוק עמנו.

באזני התנגן צליל מוכר של כובשים ומתנחלים ומתאחזים ומחזיקים , הצליל של האומרים: “אותנו לא יפנו כי האדמה שייכת לנו.”תחושה סגורה, נוקשה ומהודקת לפתה את ליבי שהיה מתרחב ותחוח ממה שאמר מוסא.. ופתאום, כמו הארה נפער ההבדל הקטן ונפרש אל מול ליבי כמו בקעת ערד ומבואות מדבר יהודה שרבצו להם מול עיני רחבים פתוחים ועצומים, עצלים ופשוטים בשמש צהריים של יום סתווי,בשמש של יום מן הימים, יום שיהיה גם מחר, והיה גם אתמול, כך בדיוק התפרשה לה הידיעה הפשוטה על ההבדל בין: “לא יפנו אותי מכאן כי אני שייך לאדמה, ובין: “לא יפנו אותי מכאן כי האדמה שייכת לי”.

בהמשך לדיווח האחרון שלנו שהסתמך על המצגת שהוכנה ע”י האירגון האיטלקי UCODEP: צוות של תעאיוש,
שהצליח להגיע אתמול (שבת), בקשיים מרובים, לאיזור ג’ינבה, מוסר, שבימים האחרונים הצבא הישראלי
ממשיך בעבודות עפר מסיביות באזור. עבודות אלה מוחקות הלכה למעשה את הדרכים המחברות את ישובי
המערות הדרומיים עם החלק הצפוני של מסאפר יטא, ועם העיר יטא עצמה.

מדובר בהידרדרות החמורה ביותר במצבם של תושבי אזור המערות, מאז הגירוש הגדול בסוף שנת 1999. פעולות אלה של הצבא הישראלי, המחסלות את עורקי החיים המחברים את ישובי המערות הדרומיים עם יישובי האם שלהם ביטא
ובסביבותיה, שמות ללעג ולקלס את החלטת בית-המשפט העליון מאפריל 2000, שאישרה את זכות הקיום של ישובים אלה.

קשה להימלט מן המסקנה שמדובר בתרגיל שקוף שמטרתו טרנספר של יושבי דרום אזור המערות, על מנת להקל על סיפוח האזור וההתנחלויות שמצפון לו למדינת ישראל.

אנא פנו לרשויות בעניין זה:
שר הביטחון אהוד ברק, טל. 03-6975349 , פאקס , 6962757 / 03-6976218 דוא”ל sar@mod.gov.il; pniot@mod.gov.il
הרמטכ”ל רא”ל גבי אשכנזי, טל. 03-6109898 , פאקס , 6916940 / 03-6080343 דוא”ל info@mail.idf.il
הפצ”ר תא”ל אביחי מנדלבליט, פאקס 03-5694370

אנא השאירו כאן תגובה אם פניתם

 אני יושב במשרדי בצהרי היום ופתאום בוקעות מהמכשיר הסלולרי שלי צרחות: ‘בואו מהר, הם הורסים לנו את הבתים! חמש משפחות שלנו עם ילדים קטנים נזרקות עכשיו לגשם, ועוד שתיים על ידינו!’ אני יוצא החוצה. גשם דק מטפטף ןמרטיב אותי לאט, מתערבב בלחלוחית של זעם וחוסר אונים בעיני. ידידים טובים במצוקה ואנחנו לא יכולים להושיע. עורכי הדין מודיעים בצער שעכשיו כבר מאוחר מדי לטפל בצווי ההריסה שנשלחו כחוק.

 ולנו לא נותרת ברירה אלא לעזוב את כל עיסוקינו ולהיות עם חברינו בשעתם הקשה. אהוד לוקח פסק-זמן מהפוסט-דוקטורט שלו באוניברסיטה העברית, אראלה דוחה מפגשים עם מטופליה, המתוכננים לשארית היום, ואנו יוצאים בדרכים המוכרות לנו היטב מביקורינו התכופים באיזור. בדרך עוצרים כדי לקנות שני אוהלים, שעלות כל אחד מהם כמה וכמה מאות שקלים, בעזרת פנקס הצ’קים האישי, ומגיעים לפני השקיעה לשרידים הדלים של מה שהיו פעם בתים.

סמוך מאד לגדרות ההתנחלות הגאה כרמל, אשר בדרום הר חברון, באוּם אלחֵיר, בונה סאלם אוהל לבן שקיבל זה עתה מהצלב האדום עבור משפחתו ועשרת ילדיו הקטנים. ילדיו של עלי דוחקים בנו לצלם אותם ליד הריסות ביתם, ואנחנו נכנסים גם לאוהל הסמוך לצלם את באסל הקטנה, רק בת ארבעה ימים וכבר זוכה להיות מעורבת בסכסוך האזורי.

 ממשיכים בנסיעתנו לאורך הגדר של כרמל בדרך חתחתים ואני שומע באזני רוחי את נזיפותיו של עמית, בני, על החבטות העזות להן נחשף הרכב המשפחתי שלנו. הגשם, שהישקה את האזור והותיר רק מעט בוץ, פסק, אבל מזג האוויר סגרירי. את פנינו מקבלים עתה עיד, שזעק בצהריים על ההרס, נעמה זוגתו, שרה, גם היא כמו נעמה בוגרת האוניברסיטה הפתוחה ביטה הסמוכה, ועוד בני משפחה רבים שמקבלים את פנינו בשמחה מעורבת בכאב. אחדים מסבירים לי בעצב ובהשלמה עם גורלם, שזה רצונו של אללה ישתבח שמו, ומזדעזעים לשאלתי היכן היה האל היום, בזמן ההרס. אחרים זועקים אלי: ‘זו הדמוקרטיה של ישראל? וזה הצדק שלכם?’

 אני ניגש לגדר המפרידה בין אום אלח’יר לשכנתה הצעירה ממנה והמבוססת ממנה בהרבה – כרמל. ילדים מההתנחלות מסבירים לי בשמחה ובשחצנות בוטחת כי זה החוק ומבחינתם גם הצדק ואם יש לי בעייה עם זה – שאפנה לרמטכ”ל או לראש הממשלה. מעניין איך יגיבו אם וכאשר תהפוך כרמל ברבות הימים לחלק מהמדינה הפלסטינית. שני חיילים, שנראים נבוכים מגילוי הפער בין החוק לבין הצדק, מבקשים ממני שאתרחק מהגדר, אלה ההוראות שקיבלו בשל המצב הרגיש. הם מתקשים לענות מדוע, אם כך, סמוכים ילדי כרמל לגדר, ואם זו פריבילגיה של יהודים - מדוע תימנע ממני? המח”ט מבקש שנפנה לקציני המינהל האזרחי לבקש עזרתם למשפחות שנפגעו. אבל נציגים אלה קיבלו פקודה לא לדבר עם ישראלים ובוודאי שאינם יכולים לעשות דבר למען הפלסטינים, למרות שמשכורותיהם משולמות להם בדיוק למטרה זו.

חזרתי לצלם ילדים ונשים סמוכים להריסות בתיהם, על רקע הבתים הנאים של הרחבת כרמל, שגם הם כנראה אינם חוקיים למהדרין. על ידינו עמדו באדישות מפתיעה חמורים, שרק לפני מספר חודשים היו גיבורים של סיפור אחר, כאשר חצו את הכביש של ההתנחלות. עמדתי לי שם בין ההריסות, גבי אל ההתנחלות ואל השמש השוקעת מאחריה, פני אל המדבר המחשיך, ודיקלמתי לעצמי את שירו של יהודה עמיחי:

החושך ירד. חילקתי את אישורי הכניסה לארץ, שהכין בומה ידידנו, עבור צוות של צעירים צעירות פלסטינים, שיובילו פרוייקט כדורגל והעשרה לימודית לילדי האזור. מחר הם יוצאים לטיול ולהשתלמות בארץ. לא כולם יוכלו לצאת מביתם, כיוון שנחרב. לחלקם יהיה זה הביקור הראשון בארץ והפעם הראשונה בה יזכו לראות ים, אף שעברו את  שנת העשרים לחייהם. מתרגשים ומבולבלים מנפלאות החוויות הסותרות שהם חווים, נפרדו מאיתנו צעירים אלה בחום.

 בועז כיתאין

באום אלח’יר, ליד התנחלות כרמל, מתגוררות מזה קרוב לששים שנה משפחות בדויות מחמולת הזלין-ג’אהלין, פליטי מלחמת 1948 מאזור ערד. לפני למעלה מעשרים וחמש שנה, הוקמה בצמידות לחלקות של כמה ממשפחות ההזלין ההתנחלות כרמל. מאז מונעים שלטונות הכיבוש מן המשפחות שמצאו את עצמן סמוכות להתנחלות, כל פעולה של פיתוח ובנייה קבע נוספת, לבניה המעטה שהיתה קיימת קודם לכן בתחומם.

במהלך השנים הוחרמו חלק ניכר מהאדמות הפרטיות של המשפחות אלה לטובת ההתנחלות, ובמקום מבוצעים דרך קבע פעולות של הריסת בתים ומבנים ארעיים. פעולת ההריסה הקודמת התקיימה בפברואר 2007. השבוע ביום רביעי 29.10.2008 התקיימה פעולה נרחבת נוספת של הריסה בתים במקום. הנזק הגדול ביותר נגרם למשפחות היושבות בריכוז הדרומי, בסמוך להרחבה החדשה של התנחלות כרמל.

כאן נהרסו ארבעה צריפים ושני בתי-אבן של משפחת חג’ סאלם הזלין, ששימשו כמגורים ל-24 נפשות. בלהט ההרס החריב הבולדוזר בית-אבן ישן, מתקופת השלטון הירדני, אשר עליו לא הוצא שום צו הריסה. בית נוסף שנהרס בסמוך הוא ביתם של סולימאן ומליחה הזלין שבו התגוררו עשרה נפשות. נראה שפעולת ההריסה התמקדה במגורים הקרובים ביותר לשכונה החדשה של כרמל, שתושביה, שזה מקרוב באו, מתלוננים על הרעש והבלאגן מצד הבדויים (בהתאם לגישת not in my back yard). מלבד ההריסה המסיבית בריכוז הדרומי, התקיימה גם הריסה בקנה מידה קטן יותר בריכוז הצפוני של משפחות הזלין הצמודות לגדר כרמל. כאן נהרס הפחון של סאלם מוחמד שבו התגוררו עשרה נפשות, ובית-האבן החדש של אחיו עלי, שבו התגורר יחד עם אשתו ובתו התינוקת.

פעולת ההריסה התקיימה בשעות הבוקר, תחת אבטחה כבדה של הצבא והמשטרה, כאשר במקום שהו רק הזקנים, הנשים והפעוטות. בזמן זה  הילדים המבוגרים יותר, נכחו בבית-הספר המרוחק כמה מאות מטרים. סאגר-בנו בן התשע של סאלם מוחמד, סיפר לנו שכאשר יצא לרגע מבניין בית-הספר, הביט לעבר מקום מגוריו, ואז חזר לכיתה והודיע למורה, שמכיוון שביתו (מבנה הפח שנהרס) נעלם, הוא צריך לחזור עכשיו הביתה. אנחנו הגענו לאום אלח’יר בשעות אחה”צ של אותו יום. הבאנו אתנו שני אוהלים שקנינו בהנחה גדולה (תרומת המוכר) מחנות בעיר הבדוית רהט הסמוכה למקום מגורינו. עוד קודם לכן, הגיעו למקום אנשי הצלב האדום, שסיפקו לתושבים, שנותרו ללא קורת-גג בקור ובגשם של תחילת החורף, אוהלים, מזרונים, בלוני גז ועוד.

נזק רב נגרם לרכוש המועט של התושבים, והם זקוקים לעזרה חומרית וכספית דחופה. כמו-כן, נדרשת כאן גם תמיכה משפטית שתפעל, בין השאר, להגשת תביעת נזיקין על ההריסה שלא כדין של מבנה האבן הישן הנזכר. בעניינים אלה ניתן לפנות בדואר אלקטרוני ksehud@gmail.com אל החתום מטה.

אהוד קריניס

קבוצת הכפרים

אל הכפרים סאלם ודיר אל חאטב הסמוכים לשכם אנחנו מגיעים בתדירות שבה אדם מבקר
חבר קרוב במיוחד. בדרכים שונות ומגוונות אנחנו נכנסים אל הכפרים במשך שש שנים.
על פי הנוהל הנוכחי אנחנו מבקרים, בדרכנו לכפרים, במשרדי החמ”ל של חטיבת שכם על
מנת לחתום על מסמך המשחרר את הכוח הצבאי באיזור מאחריות לגורלינו. החיילות
מכירות אותנו ומקבלות אותנו בחביבות, וגם הקמב”צים המתחלפים, שלהם אנו מודיעים
על בואנו מבעוד יום, מכירים אותנו אישית. מהחמ”ל עוברת הידיעה על בואנו לגדוד,
ומשם לחיילים במחסום בית פוריכ.

אלא שאנחנו המגיעים ברכב מן החטיבה למחסום בשלוש
דקות, לא פוגשים שם את ההודעה הטלפונית שאמורה היתה להגיעה ממשרדי הגדוד אל
השטח. על כן אנחנו מעוכבים במחסום ומחכים ליד חיילי המחסום עד שיימסר להם מן
הגדוד (ששיחררנו אותו בחתימה מאחריותו לגורלינו), שאכן יש לנו רשות לעבור את
המחסום ל“ארץ אויב” כפי שכתוב על השלט.

אבל, אין הפסד בלי רווח. זמן ההמתנה מתמלא על פי רוב בשיח עם החיילים.
זה מתחיל כמעט תמיד בשאלה של מי מהם: תגידו, מה אתם עושים שם? השואלים מתחלפים
מביקור לביקור, מגוונת גם המוסיקה בה נשאלת השאלה, ואף תוכן השיח המתפתח שונה
ממפגש למפגש. גם היום, יום חמישי ה-18.9.08 שאל חייל צעיר:
“תגידו, מה אתם עושים שם?” המוסיקה לא היתה מזמינה, בלשון המעטה, אולי יותר
קרובה למתגרה, אבל אני בחרתי להשיב באמת.

“מבקרים חברים” אני עונה.
“חברים??????!!!!!!!” חוזר אחרי החייל הצעיר בטון שנע בין תדהמה לכעס.
“חברים.” אני מאשרת בבטחון שקט, וממשיכה: ” גם לך בטח יש חברים שאתה מבקר, לכל
אחד יש”.
“אבל הם כווווולם חרא” אומר ידידי הצעיר בבטחון קולני.
“איך אתה יודע?” אני שואלת (עדיין בסבלנות),
“כי בגללם אני צריך להיות כאן” משיב לי החייל.
אני מקשיבה לו באמת, מה שמפיג מעט את המתח והעויינות שבפניו. אני משתמשת ברווח
הקל הזה ועונה:
“אני חושבת שזה באמת קשה לך להיות כאן, אבל זה לא בגללם זה בגלל הכיבוש. (אני
נושמת, עושה הפסקה קלה, וממשיכה):

כשתסיים את השרות הצבאי, וכבר לא תהיה כאן, אני חושבת שתוכל להגיד לעצמך שבים
יש הרבה דגים. גם אצלם לא כולם חרא, וגם אצלנו לא כולם רק דבר אחד”.

הוא לא ענה. לרגע השתרר ביננו שקט תחוח של מי שמנסה לעבד את מה ששמע.
אני מכבדת את השקט הזה, מתבוננת בו בנדיבות ושנינו שומעים מחייל אחר: “אתם
יכולים לעבור!”

אני לא ממהרת ללכת. גם הוא לא. ואז הוא אומר לי בהחלטיות של מי ששקל היטב
והגיע למסקנה היחידה האפשרית:
“בחיים אני לא אחשוב אחרת. הם כווווווווולם חרא. עד סוף החיים שלי זה לא
ישתנה”. פסק פסוקו, סובב גבו ופרש מן השיח ההזוי הזה.

גם אני הלכתי. חברנו הקרוב, איימן מדיר אל חאטב, כבר חיכה לחבריו האהובים מעברו
השני של המחסום.
הפעם הספקנו לבקר אצל ארבעה מחברינו בכפרים הללו. גם נפגשים וגם מסדרים ענינים-
אצל האחד בודקים מי יהיה איש הקשר בכפר בין המוסקים לבין הזרוע הצבאית האמורה
להגן עליהם בפני המתנחלים,
אצל האחר - איך לקדם שחרורו של אב המשפחה היושב בכלא והגיע לשלב השני-שליש?
אצל חבר נוסף - איך לעזור בייעוץ בישראל לילדו החולה במחלה נדירה, וכו’ וכו’

בערך בשעה  13:00 הגענו לביתו של חברינו הטוב אבו זאכי מסאלם. אחרון הביקורים
להיום. הימים ימי רמדאן. מארחינו מתעקשים לפחות להשקותנו, ואנחנו נעתרים (הם ממשיכים לצום כמובן).
יושבים ומשוחחים שיחת חולין. הילדים כבר חזרו מבית הספר ונוכחותם מנעימה את
הפגישה. אהוד משתעשע עם זייד השובב ואני מנסה את הערבית שלי עם בנותיה היפות של
המשפחה. מעט אחרי בואנו נכנס עמיד למרפסת שבה ישבנו. עמיד הוא בן אחיו של אבו
זאכי. חזר מבית הספר עם תרמיל הלימודים שלו ועבר אצל דודו בדרך לביתו. ישב עמנו
שעה קלה ובשעה 15:20 נפרד מאתנו לשלום ופניו לביתו הנמצא במעלה ההר מתחת לבסיס
הצבאי. כחמש דקות אח”כ הסיע אותנו אבו זאכי למחסום בדרכנו חזרה לביתנו.

כשהגענו
לשובל (מהלך שעה וחצי נסיעה מסאלם), משיג אותנו אבו זאכי בטלפון ומספר בקול
חנוק מכאב שהצבא עצר את עמיד והוא כפות בידיו ועיניו ונמצא במחסום בית פוריכ.
אבו זאכי קיבל את הידיעה הזו כשחזר מן המחסום לביתו לאחר שהביא אותנו אליו,
מהלך 3 דקות נסיעה. אז עמיד כבר היה במחסום. כלומר עמיד נתפס כחמש דקות אחרי
שנפרד מאיתנו. כבר בשיחה הזו עם אבו זאכי הבנו שעמיד יועבר למעצר ל-96 שעות.
ככה זה כשאתה פלשתיני. כי ישראלים מותר לעצור רק ל-24 בלי משפט. וכששישי-שבת
בפתח, ואתה פלשתיני, ועוד לא נחקרת מאותה סיבה (שאתה פלשתיני) יאריכו את מעצרך
בעוד 96 שעות, כי אתה פלשתיני ומותר על פי החוק להחזיק אותך 8 ימים תמימים
במעצר ללא חקירה משטרתית וללא משפט.

התחלנו לפעול במהירות. השגנו עורך דין, וניסינו להיעזר בקשרים שיש לנו עם הקמב”ץ ועם אנשים ממשטרת אריאל האמורים לחקור את עמיד. לא נושענו. כשהפניה שלנו קשורה בפלשתינים החביבות החברית שאנחנו זוכים לה לעיתים מאישים במערכת הצבאית והמשטרתית מתחלפת לעניניות מבצעית של יודעי
דבר, המותירה אותנו חסרי אונים מולם.
עשינו את מה שהיה בידינו לעשות. גם ידינו כבולות. מכאן והלאה אפשרית רק התערבות
עורך-דין, רצוי ישראלי. וכך עשינו.

בשעה מאוחרת, עייפה מאד, אני מניחה עצמי במיטה אך הכאב לא מניח.
עמיד הם אומרים, יידה אבנים וניסה לשרוף את הפילבוקס (מגדל השמירה צבאי). אינני
יודעת אם מה שאומרים נכון או לא . אפילו תחקיר ראשון לא היה (עכשו כבר יום
ראשון),שלא לדבר על משפט. אבל אני יודעת שראיתי את עמיד 5 ד’ לפני שחיילים ירו
לעברו, ושפניו היו לביתו, ושמשפחתו שוחרת שלום. ואני יודעת מפי הדוד את המילים
הנוקבות שזעק הנער - לא עשיתי את זה,דוד. (כשזה העביר אליו את הארוחה לשבירת
הצום במחסום אחרי השתדלותנו אצל המת’ק). ואני יודעת שחייל מן החיילים שהביאו
את עמיד אמר שעמיד זרק עליו בקבוק תבערה, ושהיומנאי אמר שעמיד זרק אבנים,
ושהגירסה הצבאית האחרונה (להיום) היא בדבר נסיון שריפת הפילבוקס.

ואני יודעת שבבוקרו של היום הסחוף הזה אמר לי חייל במחסום: “אבל כוווווווולם
חרא. בחיים שלי לא אחשוב אחרת”.

רשמה אראלה.

ביקור משותף עם אהוד.

—————- עדכון 28.9 מפי אהוד:

השופט הצבאי לא התרשם מעדותה של אראלה, אותה מסר עורך הדין של עמיד. הוא קבע את המשפט ל-18 בנובמבר, ובכך העניק לעצמו חופשת חגים עם תוספות. את הזמן הזה ייאלץ עמיד לבלות בכלא. ייתכן שנזדקק לסיוע לתשלום לעורך הדין.

לחברינו ותומכינו שלום,

אנו עומדים בפתחה של שנת הלימודים באוניברסיטאות הפלסטיניות.
התמיכה בסטודנטים פלסטינים המתקשים לממן את לימודיהם תופסת, מזה שנה, ויותר מקום חשוב בפעילותנו.

במיוחד אמורים הדברים לגבי סטודנטים מאזור המערות בדרום הר-חברון.
הפרופיל המיוחד של אזור זה: הריחוק של ישובי המערות מבתי הספר, האלימות שמפעילים מתנחלי האזור כלפי תלמידים בדרכם לבית הספר, תנאי העוני של המשפחות המתקיימות בדוחק רב מרעיית צאן -
כל אלה ועוד מערימים מכשולים קשים בדרכם של צעירי האזור אל היעד של סיום לימודי בי”ס וההגעה אל הלימודים הגבוהים. אותם מעטים המצליחים לחצות מכשולים אלה, מוצאים עצמם לרוב, במצב של חסרון כיס, המאט ואף עוצר את התקדמותם במהלך לימודיהם האקדמאים.

המלגות שאנו מחלקים מיועדות לפתור בעייה זו, ולאפשר לסטודנטים לסיים את התואר בפרק זמן סביר של כארבע שנים. בשנה שעברה, חלקנו עשר מלגות תמיכה לסטודנטים, ואילו השנה, הודות לעזרה הנדיבה שהגיעה אלינו מתומכינו בארה”ב (US Omen) ושוויצריה ( Association Une Terre Deux Peuples)
הצלחנו להרחיב את היקף הסיוע: לקראת הסמסטר הראשון הענקנו מלגות לעשרה סטודנטים וארבע סטודנטיות מן הכפרים סוסיא, תואני, מופקרא וטובא בדרום הר-חברון. בנוסף לכך, אנו מחלקים שלוש מלגות נוספות לסטודנטית ושני סטודנטים מן הכפרים סאלם ודיר אלחטב, הממוקמים באזור הפעילות השני שלנו ממזרח לשכם.
אנו מודים לכל מי שסייע לנו בנידון, ומקווים שיעלו בידנו לגייס סכומים נוספים לטובתם של סטודנטים אלה ואחרים לקראת פתיחת הסמסטר השני של שנה זו.

בברכה,
בועז, אראלה ואהוד
קבוצת הכפרים