קבוצת הכפרים

 אני יושב במשרדי בצהרי היום ופתאום בוקעות מהמכשיר הסלולרי שלי צרחות: ‘בואו מהר, הם הורסים לנו את הבתים! חמש משפחות שלנו עם ילדים קטנים נזרקות עכשיו לגשם, ועוד שתיים על ידינו!’ אני יוצא החוצה. גשם דק מטפטף ןמרטיב אותי לאט, מתערבב בלחלוחית של זעם וחוסר אונים בעיני. ידידים טובים במצוקה ואנחנו לא יכולים להושיע. עורכי הדין מודיעים בצער שעכשיו כבר מאוחר מדי לטפל בצווי ההריסה שנשלחו כחוק.

 ולנו לא נותרת ברירה אלא לעזוב את כל עיסוקינו ולהיות עם חברינו בשעתם הקשה. אהוד לוקח פסק-זמן מהפוסט-דוקטורט שלו באוניברסיטה העברית, אראלה דוחה מפגשים עם מטופליה, המתוכננים לשארית היום, ואנו יוצאים בדרכים המוכרות לנו היטב מביקורינו התכופים באיזור. בדרך עוצרים כדי לקנות שני אוהלים, שעלות כל אחד מהם כמה וכמה מאות שקלים, בעזרת פנקס הצ’קים האישי, ומגיעים לפני השקיעה לשרידים הדלים של מה שהיו פעם בתים.

סמוך מאד לגדרות ההתנחלות הגאה כרמל, אשר בדרום הר חברון, באוּם אלחֵיר, בונה סאלם אוהל לבן שקיבל זה עתה מהצלב האדום עבור משפחתו ועשרת ילדיו הקטנים. ילדיו של עלי דוחקים בנו לצלם אותם ליד הריסות ביתם, ואנחנו נכנסים גם לאוהל הסמוך לצלם את באסל הקטנה, רק בת ארבעה ימים וכבר זוכה להיות מעורבת בסכסוך האזורי.

 ממשיכים בנסיעתנו לאורך הגדר של כרמל בדרך חתחתים ואני שומע באזני רוחי את נזיפותיו של עמית, בני, על החבטות העזות להן נחשף הרכב המשפחתי שלנו. הגשם, שהישקה את האזור והותיר רק מעט בוץ, פסק, אבל מזג האוויר סגרירי. את פנינו מקבלים עתה עיד, שזעק בצהריים על ההרס, נעמה זוגתו, שרה, גם היא כמו נעמה בוגרת האוניברסיטה הפתוחה ביטה הסמוכה, ועוד בני משפחה רבים שמקבלים את פנינו בשמחה מעורבת בכאב. אחדים מסבירים לי בעצב ובהשלמה עם גורלם, שזה רצונו של אללה ישתבח שמו, ומזדעזעים לשאלתי היכן היה האל היום, בזמן ההרס. אחרים זועקים אלי: ‘זו הדמוקרטיה של ישראל? וזה הצדק שלכם?’

 אני ניגש לגדר המפרידה בין אום אלח’יר לשכנתה הצעירה ממנה והמבוססת ממנה בהרבה – כרמל. ילדים מההתנחלות מסבירים לי בשמחה ובשחצנות בוטחת כי זה החוק ומבחינתם גם הצדק ואם יש לי בעייה עם זה – שאפנה לרמטכ”ל או לראש הממשלה. מעניין איך יגיבו אם וכאשר תהפוך כרמל ברבות הימים לחלק מהמדינה הפלסטינית. שני חיילים, שנראים נבוכים מגילוי הפער בין החוק לבין הצדק, מבקשים ממני שאתרחק מהגדר, אלה ההוראות שקיבלו בשל המצב הרגיש. הם מתקשים לענות מדוע, אם כך, סמוכים ילדי כרמל לגדר, ואם זו פריבילגיה של יהודים - מדוע תימנע ממני? המח”ט מבקש שנפנה לקציני המינהל האזרחי לבקש עזרתם למשפחות שנפגעו. אבל נציגים אלה קיבלו פקודה לא לדבר עם ישראלים ובוודאי שאינם יכולים לעשות דבר למען הפלסטינים, למרות שמשכורותיהם משולמות להם בדיוק למטרה זו.

חזרתי לצלם ילדים ונשים סמוכים להריסות בתיהם, על רקע הבתים הנאים של הרחבת כרמל, שגם הם כנראה אינם חוקיים למהדרין. על ידינו עמדו באדישות מפתיעה חמורים, שרק לפני מספר חודשים היו גיבורים של סיפור אחר, כאשר חצו את הכביש של ההתנחלות. עמדתי לי שם בין ההריסות, גבי אל ההתנחלות ואל השמש השוקעת מאחריה, פני אל המדבר המחשיך, ודיקלמתי לעצמי את שירו של יהודה עמיחי:

החושך ירד. חילקתי את אישורי הכניסה לארץ, שהכין בומה ידידנו, עבור צוות של צעירים צעירות פלסטינים, שיובילו פרוייקט כדורגל והעשרה לימודית לילדי האזור. מחר הם יוצאים לטיול ולהשתלמות בארץ. לא כולם יוכלו לצאת מביתם, כיוון שנחרב. לחלקם יהיה זה הביקור הראשון בארץ והפעם הראשונה בה יזכו לראות ים, אף שעברו את  שנת העשרים לחייהם. מתרגשים ומבולבלים מנפלאות החוויות הסותרות שהם חווים, נפרדו מאיתנו צעירים אלה בחום.

 בועז כיתאין