לאחר הפסקה חידשנו את הפעלת קבוצת צעירי סאלם בעבודות ציבוריות יזומות.
בפעמים הקודמות עבד צוות הצעירים בהדרכתו של אבו-זאכי בשיקום כרמי הזיתים, בשיפור דרך הגישה למדרונות הר כביר, בבניית הטרסה העתיקה שנהרסה על ידי הצבא ובעבודות ניקוי וגינון בבתי הקברות.
ביום שישי 4.7.08 עבדה הקבוצה, 17 צעירים, בעבודות עפר ב חדיקת אל עין - “גינת המעין”. שיקום מעין נקבה קטן ועתיק והקמת גן ציבורי קטן לילדי הכפר. לאחר ארוחת צהרים משותפת קיימו הצעירים פגישה עם לטיף דורי, מזכיר הועד לדיאלוג ישראלי פלשתיני. לאחר הרצאה קצרה בערבית התפתחה שיחה ערנית.
ביום שישי, 11.7.08 המשכנו בעבודות הפיתוח במעין עם סיום העבודה היתה הרצאה קצרה של אורי פינקרפלד, חלקה בערבית ורובה בתרגום מעברית, על נקודות מרכזיות בהיסטוריה של ארץ ישראל והקשר של היהודים והערבים אליה. נשאלו שאלות והתפתחה שיחה.
הצעירים עובדים במרץ ובהתלהבות למרות שעות היום החמות ומגלים גם ענין בשיחות הקצרות אתנו, המבוגרים.
בימי העבודה הקרובים נמשיך בעבודות הפיתוח של גן המעין.
מתוכנן לערוך עם הקבוצה סיור לימודי בישראל בסוף הקיץ.
פעולות קבוצת הצעירים מתבצעות בסיוע הקרן החדשה לישראל (הסניף הבריטי) והארגון הבריטי British Shalom-Salaam Trust
אורי פינקרפלד
סת’ פרידמן, בעל טור בגארדיאן, התלווה אל אנשי קבוצת הכפרים לביקור בדרום הר חברון, וכתב את המאמר המקושר.
הנה תרגום של מלות הסיום:
על רקע האכזריות והנקמנות של המערכת, עבודתה של קבוצת הכפרים נדמית כמאמציו של ילד נואש לסתום את הסכר באצבעותיו. עם זאת, ללא מאמצים כאלה, יהיו אפילו פחות סיבות לחאפז, אבו סאמי ואחרים להאמין ב”אלטרנטיבה לאלימות”.
רוב הישראלים מזלזלים מסבלים של הפלסטינים, בין אם משום שיש להם בעיות משלהם, ובין אם - כמו הנוסעים באוטובוס לקרית ארבע - הם רואים את המציאות דרך זכוכית משוריינת. אהוד, נועם ואלעד הם חלק ממיעוט זעיר, אבל הם מסרבים לתת לחוסר-התקווה של המצב למנוע מהם לבצע את עבודתם. נוכחותם היא כמו נווה מדבר של אנושיות בים של רשע.
בשבוע שעבר, בתאריך 26.6 מסרו חיילי המנהל האזרחי לידיו של מחמוד חמאמדה, מוח’תאר כפר המערות מופקרא,
צווי הריסה לשלושה מבנים בכפר- המסגד, סככת הגנרטור ומבנה המגורים של משפחתו של מחמוד (שהוא מבנה המגורים הבנוי היחיד בכפר).
מופקרא נמנה על ישובי המערות ששלטונות הכיבוש כללו בשטח אש 918, שתושביהם גורשו ע”י הצבא הישראלי בנובמבר 1999. צו ביניים של בית המשפט העליון אפשר לתושבים לשוב אל מערותיהם באפריל 2000 מבלי להכריע בסוגייה המשפטית של זכותם לגור במקום. בהליך המשפטי הממושך המתנהל מאז, הצבא אישר דה-פקטו (בתצהיר לבית המשפט העליון) את מעמדה של מופקרא כיישוב קיים.
לנוכח הזמן הרב שחלף מאז הגירוש, אזרו תושבי מופקרא אומץ, והקימו לעצמם בשנה שעברה מסגד (שגודלו כ-12 מ”ר) וסככה המגינה על הגנרטור המספק חשמל למערות בישוב (כשלוש שעות ביום). צווי ההריסה שהוצאו בשבוע שעבר מאיימים על השירותים הבסיסיים הללו.
יצוין שבמרחק של כמה מאות מטרים דרומית-מערבית למופקרא, הוקם ב-2001 מאחז בשם ‘אביגיל’.
מאחז זה, החסר מעמד חוקי, חובר ע”י רשויות מדינת ישראל לרשת החשמל ולרשת המים, ונסלל עליו כביש אספלט באורך של למעלה מק”מ.
אין צורך לומר, שבמאחז זה לא בוצעו שום פעולות הריסה, והוא ממשיך להתפתח בקצב מרשים על חשבון אדמות המרעה של הפלסטינים ממופקרא.
אהוד קריניס,
קבוצת הכפרים